טרגדיה  כפולה

קרן חתונת החתן היתום מאמו. ואביו במצב קשה

בשתים עשרה בלילה מתחילה המשמרת של יהודה אצל אבא. הוא נכנס לבית החשוך, מגשש בידו אחר המתג ומדליק את האור בהול.

אסתר אחותו יוצאת מהחדר. “עשיתי עכשיו סקשן, וכבר שיניתי לאבא תנוחה.” היא מדווחת. “כך שיש לך שעתיים לישון בשקט. אם המכשירים לא יצפצפו, כמובן… בשתיים תוסיף טיפות לעירוי, ובבוקר אמור להגיע הרופא המחוזי, אז תדאג שיהיה מסודר קצת.”

הוא מהנהן.

יהודה יושב ליד אבא. הלילה שקט. רק הוא, המכשירים המתקתקים ואבא שעיניו בוהות בתקרה ואף רופא לא יודע להגיד להם אם הוא רואה? אם הוא שומע? אם הוא קולט מה נעשה סביבו? אם הוא מרגיש?.

אבא יודע בכלל שאני חתן? יהודה מלטף את כף ידו של אבא. היא קשה ומקופלת מחוסר תזוזה של יותר משנה. הוא מתכופף ומניח את לחיו על כף היד הנוקשה וכל ליבו זועק. אבא’לה, תקום! תתעורר! אני לא יכול להיות כל כך לבד!

הדמעות שלו נוטפות על פניו הלבנות של אבא. על העיניים העצומות. העירוי מצפצף, מאותת שצריך להחליף שקית נוזלים. יהודה מבצע את הפעולה בתנועות מכניות, ואחר כך צונח חזרה למיטה מוצף בבכי.

בבוקר מחליף אותו אליעזר אחיו ויהודה חוזר לישיבה. הוא הולך ברחוב מטושטש. שמש חמה יוקדת בשמים ומגירה טיפות זיעה על מצחו. כמו דמעות. כמו דם. כמו הלב שלו שנמס וכבר לא מרגיש כלום.

השבר הראשון

לפני הבר מצווה שלו אימא חלתה, ולאחר שהמצב הדרדר בחרה לסיים את חייה בבית ואז נהפך הבית לסניף של מחלקת טיפול נמרץ, עם מלאי של תרופות, צינורות הנשמה וזונדה וסיטורציה, ריח חריף באוויר וטבלת תורניות על הקיר. והוא ראה איך היא דועכת ונמוגה עד שנפטרה לעיניו.

ולמרות שידע והתכונן – הטראומה הייתה קשה מנשוא.

בקושי עברו שבע שנים מהפטירה. שבע שנים כואבות ושורפות, בהן נישאו שלושה מהיתומים בעניות ובקושי עצום.

השבר השני

ופתאום, שריריו של אבא הפסיקו לנוע.

בתחילה יד ועוד יד, רגל ועוד רגל. הילדים כמעט השתגעו מחרדה כשהאמבולנס שוב יילל מתחת לבית, והפרמדיקים הורידו את אבא המפרכס באלונקה.

אבא חזר הביתה מאשפוז ארוך שבר כלי של ממש. מחלה ניוונית קשה פגעה בו והידרדרה במהירות מזעזעת.

“אנחנו נטפל בו.” אמרו הילדים לצוות הרפואי שהמליץ להעביר את אבא למוסד סיעודי. “יש לנו ניסיון בסיעוד…”

שוב, כמו חלום בלהות שחוזר על עצמו, מובאים הביתה מכשירים רפואיים ומלאי עצום של תרופות. אבא שוכב כמו צמח, מחובר להנשמה, לא מניע אצבע ולא מתקשר בכלל. הילדים משגיחים עליו במשמרות עשרים וארבע שעות, שבתות וחגים וצומות וחופשים. הם מטפלים בו, מנקים ומלבישים, מאכילים דרך הזונדה, מנקזים את הרוק שהוא אינו מסוגל לבלוע ומסדרים תחתיו את הכריות כל שעתיים, כדי שלא יתפתחו פצעי לחץ.

בתוך המתך הזה יהודה מתארס המשגיח בישיבה נכח במקום אבא וגם במקום אימא ע”ה, הנשואים הגיעו, מותשים מימים של משמרות ארוכות לצד אבא, והשתדלו מאד לשמוח עם אחיהם.

עכשיו אבא משותק וסיעודי לגמרי. אולי יביאו אותו לחופה בכיסא גלגלים… האם הוא יבין שזו החתונה של יהודה? האם יעלה בעיניו הריקות איזה נצנוץ של התרגשות? לחלוח של דמעת תפילה?

הכרתם פעם חתן במצב דומה, לא עלינו?

מי דואג לו? מי מכין אותו לנישואיו? מי מטפל באלף ואחת נושאים הנצרכים לחתונה?

חתן בודד בישימון, אביו ואמו עזבוהו –

והשם אוסף אותו אלינו.

ריבונו של עולם מניח את יהודה באחריותך. אתה תשלם עבורו. אתה תוביל אותו לחופה. בשפע, באהבה. בכבוד. אתה תיתן לו בגדים ונעליים ותזמורת. אתה תרכוש מוצרי חשמל נצרכים ותביא עוד משהו לשכירות.

אנחנו נשמח אותו, בתוך היגון והצער העמוק. ניתן תקווה ונחמה, תחושה שהוא לא לבד. נעטוף אותו באהבה, בחמלה. הוא אח שלנו.

אנא – – –