גלי הים הנשברים אל החוף עוצרים נשימה. הרי הכרמל מהצד השני, מלבלבים בשלל גווני הירוק, ושלוש הבנות מרותקות לחלון הרכבל.
אחותם הנשואה שמתגוררת בחיפה מאושרת לראות את השלווה על פניהן. סוף סוף הילדות הללו חוות גם קצת רוגע. היא רוצה שהרגעים הללו ימשכו עוד ועוד, ולכן מתעלמת בתחילה מצלצולי הפלאפון העקשני.
“תחזרו לירושלים,” אומר לה אחיה מעבר לקו, מתייפח כולו. “ברוך דיין האמת.”
היא מסתכלת על שלוש אחיותיה, היתומות, אמא נפטרה עכשיו והן מתלהבות מהנוף המרהיב.
מי יגיד להן לבוא ללוויה – – –
ושם אשה גדולה
הן ידעו שאמא חולה מאד. הכתובת היתה רשומה במסמכים רפואיים מקפיאי דם, שתיארו במילים יבשות איך הגידול מתפשט עוד ועוד.
אבל אמא, מרת יוטאסנדרוביץ עליה השלום, לא הסכימה בשום פנים להתייאש. “בשבוע הבא אני מתחילה טיפול חדש.” היא אמרה יום אחד לפני פטירתה. “בעזרת השם אבריא מזה. בעזרת השם!”
היו לה כוחות נפש אדירים. באותם כוחות שהיא גידלה אחד עשר ילדים ועוד פתחה את ביתה לרווחה לאורחים מכל הסוגים – כך היא גם התמודדה עם המחלה.
בנות ממשפחות מצוקה גדלו אצלם בבית במשך לשנים. היא השקיעה בהן לב ואהבה, משקמת ומטפחת, מגדלת ומתמסרת. היו ילדים שגרו אצלהעד נישואיהם, והיא חוללה בהם מהפכים שלא ייאמנו. נערות שנראו חסרות סיכוי – הקימו בזכותה בתים נאמנים.
הנערות-אמהות הללו בכו בלוויה כאילו איבדו אמא, וזה אכן מה שהיא היתה בשבילן.
ארבע לפנות בוקר. השעון המעורר מצלצל ואבא מזנק מהמיטה. בשקט הוא נוטל ידיים, מתארגן ויוצא ללימוד שלפני וותיקין. לאורך כל היום הוא שקד בהתמדה מיוחדת, עד השעות הקטנות של הלילה, ואמא קרנה מאושר על שזכתה בתלמיד חכם עצום.
כך כל יום. גם כשהילדים היו קטנים ממש, גם כשהבית התמלא ברוך השם בקצב מהיר. אמא ארגנה את הילדים בבוקר לבד, כשהיא בעצמה יוצאת בשמונה ללמד בבית הספר ‘בנות ירושלים’. הילדים יצאו מסודרים, מתוקתקים ומאורגנים, וכשחזרו – חיכו להם על הכיריים סירים מלאים לארוחת צהריים מזינה.
איך עשרים וארבע השעות שלה הספיקו לכל כך הרבה משימות? איך היא הצליחה לבד, כשהיא משקיעה אנרגיות ומסירות למען תורתו של בעלה הדגול – לגדל אחד עשר ילדים וילדי אומנה, ועוד לדאוג לכל העולם?
ויום אחד לא עמד סיר מרק על הכיריים ולא חיכו שניצלים במקרר. אמא שכבה על מיטת בית החולים מתוחה וכאובה, והילדים שלה קראו תהילים בהיסטריה.
בהתחלה קיוו לטוב. הגידול ישב קרוב ללבלב אבל הטיפולים הועילו, כך היה נראה.
היא עודדה את כולם. כשאחרים חישבו להישבר מול ייסוריה – היא מצאה את המשפטים מלאי התקווה. כשבנות משפחה לא התקשרו כי חששו לפגוש את הכאב המצמית, היא חייגה אליהן מיוזמתה, וסיפרה כמה השם דואג לה ואיך מהר-מהר היא מבריאה ושוכחת את התקופה הזו…
מרת יוטא הפכה את הנושאים הכי מצערים לבדיחות. “פעם בשבועיים הקדוש ברוך הוא מסדר לי בית מלון,” כך סיפרה על האשפוזים התכופים שלה. “פעם צימר בצפת, פעם דירת נופש בערד. שבוע אחד בטבריה ואחר כך בחיספין…”
הילדות שלה ינקו את מילותיה הטובות בשקיקה. שלוש ילדות שצריכות את אמא, הקטנה רק בת אחת עשרה. שמונה ילדים זכו שאמא תוביל אותן לחופה והן קורעות את השמים בתפילות כדי לזכות גם.
אחרי ארבע חודשים של כימותרפיה הרופאים בישרו שניכר שיפור גדול.הילדות בכו בהתרגשות: השם, תודה! השם, תעשה שאמא תבריא כבר לגמרי! אנחנו חייבות את אמא!
אבל רק שבוע וחצי עבר עד שהיא התפתלה בכאבי תופת איומים.
מה עושים כשאמא חולת סרטן נושכת שפתיים עד זוב דם מרוב כאב? לקרוא לאבא מבית הכנסת? להזמין אמבולנס?
הן התייפחו בהיסטריה כשאבא יצא עם אמא לבית החולים.
חלל שאי אפשר למלא – —
“שהילדים לא יבקרו אותי,” מרת יוטא לוחשת בקושי. הפה שלה מלא פצעים איומים וכל מילה עולה בכאב חותך. “אני לא רוצה שיראו אותי ככה. תיכף אתחזק בעזרת השם, ואז הם יבואו.”
בנות המשפחה, שמתחלפות סביבה בתורנויות, מנגבות דמעות ללא הרף. התקווה העקשנית שלה בשעה שהרופאים הרימו ידיים ממיסה את הלבבות.
גם על ערש דווי היא לא הפסיקה להאיר. האחיות יצאו מגידרןמול היחס החם והמכבד שהרעיפה עליהן.
ביום רביעי, שבוע לפני פטירתה, עבר זמר חסידי מוכר במחלקה לשמח את החולים. כשנכנס לחדרה של אמא – היא ביקשה ממנו לשיר שיר מוכר בהונגרית, כדי לשמח את החולה השנייה בחדר, שהיא הונגרייה… היא כבר בקושי יכלה לדבר, מבית החולים ביקשו להעביר אותה למוסד לחולים סופניים – והיא חושבת לשמח אחרים!
“נחפש רופאה שתטפל בה.” אומרים הילדים שלה, קרועים לגזרים. הם רואים את אמא יותר ‘שם’ מאשר כאן, והכאב חותך את הלב כשהם מבררים את האפשרות להחזיר אותה הביתה עם כל הציוד הנדרש.
היא לא הספיקה לחזור.
ביום שני לפני שבוע, כשהילדות מטיילות עם הבת הנשואה המתגוררת בחיפה – עלתה נשמתה של מרת יוטאסנדרוביץ עליה השלום השמיימה.
והם לא התכוננו! לא הספיקו להיפרד, לומר שלום, לחטוף עוד מבט אחרון של אמא… רק בעלה ואחד הבנים שהו לצידה, קוראים את הווידוי וצועקים ‘שמע ישראל’.
מהר-מהר הזעיקו את כולם. בואו ללוות את אמא, בואו לקרוע קריעה ולשבת שבעה.
אמא שלה, אלמנה מבוגרת – לא ידעה בכלל על המחלה! מרת יוטאהיתה בטוחה שהיא תבריא ולא רצתה סתם לצער… כיבוד הורים היה ערך נעלה שאליו התמסרה בכל מאודה, וגם כשחלתה רצתה רק לשמח ולהרוות נחת.
מאות הלכו אחר מיטתה. בני משפחה, תלמידות, בנות האומנה שהיא טיפחה ואהבה. השבעה היתה עמוסה מנחמים וסיפורי מופת.
ועכשיו לא נשאר מכל זה כלום – – –
הבית התרוקן ממנחמים. הכסאותקצוצי הרגליים וארון הקודש הקטן הוחזרו לגמ”ח ניחום אבלים, ואלמן עם שלוש יתומות נותרו לבד בעניות ובאבל.
ואף אחד לא יודע מי ימלא את החלל העצום שנפער. מי יגדל יתומה בת אחת עשרה וידריך את שנות נעוריה?מי ילווה את היתומות לחופה?
מעבר לצער הנורא – הבית ריק ועני… מרת יוטא ע”ה נטלה על עצמה את כל עול הפרנסה. היא ידעה לתמרן ולהסתדר עם המעט שהיה, ועכשיו נותרו רק חובות עצומים מנישואי תשעה ילדים…איך ממשיכים מכאן ליום הבא?
היום הבא – הוא התפקיד שלנו! שלוש יתומות תלויות בנו, ואבא שלהם הצדיק, תלמיד חכם מורם מעם.
יש לנו זכות להחזיק את לימוד התורה שלו!
אנחנו חייבים להמשיך ולהחזיק את הבית הגדול שהותירה! אנחנו אחראיים לתורתו הקדושה של אבא, התורה שהמשיך ללמוד מתוך ייסורים כל רעייתו ע”ה. אנחנו אחראיים שליתומות יהיו אוכל לאכול ובגד ללבוש ושכר לימוד לסמינרים, ושבבוא העת הן תצעדנה לחופה בכבוד.
לא נוכל באמת למלא את החלל שהותירה. גם מיליון תרומות וסיוע לא ישוו לאמא אחת.
אבל אנחנו יכולים – וחייבים! להסיר את חרפת העניות. שהמחסור לא ייתן את הטון בבית. אסור שהן תהיינה גם יתומות וגם חסרות צרכים בסיסיים.
בבקשה, תבין שאם הוציאו עלון – זה חשוב לאין כמותו. בבקשה – תתרום! אבי יתומים נאמן לשלם שכרך. הוא הבטיח – – –
